המודעות וההבנה של הפרעות קשב וריכוז השתפרו באופן ניכר לאורך השנים, וכתוצאה גם הדעות כלפי אנשים עם הפרעות קשב והיחס אליהם במערכות שונות (כשהדוגמא הבולטת היא במערכת החינוך). למרות זאת, נשארו לא מעט סטיגמות על אנשים עם הפרעות קשב וריכוז. לפניכם חמישה מיתוסים נפוצים לגבי הפרעות קשב, והפרכתם.
1. אבחון יתר במערכת החינוך. אחת הטענות הנפוצות היא שיש אבחון יתר של הפרעות קשב, ולראייה – העלייה הדרמטית במספר הילדים המאובחנים.
המודעות להפרעות קשב גברה במשך השנים, הן בקרב ההורים והן בקרב גורמים במערכת החינוך – דבר שהוביל באופן טבעי לאיתור יותר ילדים הסובלים מהפרעות קשב. כלומר, העלייה במספר הילדים המאובחנים אינה נובעת מחוסר אחריות של מערכת החינוך, אלא משיפור בידע המאפשר לאתר ולהציע טיפול מתאים.
2. סימום במקום התמודדות. התומכים בטענה הקודמת סבורים כי שיעור האבחון עלה כדי לעשות חיים קלים לגורמים שונים, כשאחד מהם הוא מערכת החינוך. לפי טענה זו בעבר גורמים חינוכיים התמודדו עם בעיות של תלמידים, אולם כיום מעדיפים לסמם ילדים בעייתיים בעזרת ריטלין במקום להתמודד. כך, כל ילד קצת שונה מקבל סטמפה של הפרעות קשב ושקית מלאה סמים שישתיקו אותו.
המציאות היא שהאבחנה של הפרעות קשב וריכוז אינה ניתנת בקלות. לרוב קשיי הילד מאותרים על ידי גורם חינוכי קרוב (למשל מחנכת או גננת), לאחר מכן הוא מופנה לגורם טיפולי ובמידה וההתרשמות היא שיש צורך בכך, מופנה לגורם המבצע אבחון הפרעות קשב.
3. הפרעות קשב הן תירוץ לעצלנות. אנשים המחזיקים בתפיסת אבחון היתר ואינם מבינים לעומק את מנגנוני הקשב והריכוז וכיצד הם משתבשים בהפרעות קשב, אינם מאמינים שלאדם יש בעיה ממשית ומתייחסים לביצוע הלקוי במשימות שונות כעצלנות ולטייטל "הפרעת קשב" כתירוץ נוח של האדם. בהתאם, הם סבורים שאם האדם יפסיק לחמוק מאחריות ולתת את התירוץ של הפרעות קשב, מצבו ישתפר.
המציאות היא שאנשים עם הפרעות קשב מתמודדים עם פגיעות בתפקודים ניהוליים ההופכות ביצוע משימות רבות לקשה במיוחד, אך הביטוי החיצוני של הקשיים נראה לעיתים קרובות כמו עצלנות. כך למשל, הכנת שיעורי בית בצורה "חפיפניקית" יכולה להתפרש כעצלנות, אך כשמביאים בחשבון את הקושי בשמירה על ריכוז נוכח הסחות חיצוניות, את תפיסת הזמן הלקויה המובילה לכך שמספר דקות של ריכוז יכולות להיראות כמו שעות, ואת ההיפראקטיביות המובילה לקושי לשבת בשקט לאורך זמן, אפשר להבין שלא מדובר בזלזול אלא בקושי ממשי . אנשים עם הפרעות קשב מרגישים מתוסכלים, מאשימים עצמם וסובלים מהשלכות שליליות של קשיי הביצוע שלהם (למשל, הפחתה בציון עקב אי הכנת שיעורים) בלאו הכי. האשמות אינן מועילות, הם לא "יתעשתו" ויתנהגו טוב יותר אם ינזפו בהם, הדבר רק יוסיף לקשיים הקיימים בלאו הכי.
4. לא הפרעת קשב – הורות גרועה. הפרעת קשב היא תירוץ לכך שההורה אינו ממלא את תפקידו כראוי: בעיות בסמכות הורית/חוסר סבלנות/לא מספיק שבחים/פינוק יתר, כל אלו ועוד הן הסיבות האמיתיות לכך שהילד לא מצליח.
הורות גרועה הוא ההסבר הראשון למגוון הפרעות. אמהות לילדים אוטיסטים הואשמו בעבר שהן יצרו את האוטיזם כיוון שלא היו חמות מספיק, והסבר לסכיזופרניה היה מסרים לא עקביים מצד ההורים. כיום ידוע שלמגוון הפרעות, כולל הפרעות קשב וריכוז, יש מקור גנטי. האשמת ההורים עושה להם עוול עצום, ומוסיפה לקשיים שהם מתמודדים עמם. האשמת ההורים גם מבלבלת בין סיבה לתוצאה – לעיתים הורים לילדים עם הפרעות קשב מאבדים סבלנות או מפגינים התנהגות אחרת שנראית לא תקינה מבחוץ. אין זה הוגן להסתכל על נקודת זמן ספציפית מבלי להביא בחשבון את כל התמונה – הורות לילד עם הפרעות קשב היא לא פיקניק, וזה אנושי בלבד לאבד מדי פעם את הסבלנות או להתנהל מול הילד בדרך שנראית לא יעילה במיוחד מבחוץ.
5. הסביבה המודרנית יוצרת הפרעות קשב. זיהום סביבתי, תזונה לא טובה, משחקי וידאו, אינטרנט – כל אלו ועוד מואשמים כיוצרים הפרעות קשב, והתומכים בתיאוריות אלו מביאים כראייה את העליה בשיעור אבחון הפרעות הקשב.
הפרעות קשב היו קיימות גם בעבר וקיימות גם בקרב חברות פחות טכנולוגיות. העלייה במספר האנשים המאובחנים כבעלי הפרעות קשב נובעת משתי סיבות מרכזיות: 1. מודעות גוברת כפי שצויין לעיל. 2. החיים המודרנים מעמיסים יותר על הקשב והריכוז, דבר המוביל לפגיעה מהותית יותר באיכות החיים של אנשים עם הפרעות קשב ולכן רבים יותר פונים לטיפול.