הצבא היה הצלה מהמסלול שהייתי בו, שירתתי שירות מלא, ואחריו החלטתי להשלים בגרויות. במאמצים לא מבוטלים הצלחתי לעשות את זה. הכרחתי את עצמי להקשיב בכל הכוח, ואז קלטתי לראשונה שמשהו לא בסדר – אף אחד חוץ ממני לא היה צריך להיאבק, לנעוץ מבטים במורה ולהתרכז בכל הכוח רק כדי להצליח להקשיב בשיעור. אבל מיהרתי לבטל את זה – משהו אצלי לא בסדר, כנראה שאני טיפשה.

לאורך השנים המחשבה שיש לי בעיה עלתה מספר פעמים אבל המשכתי לחשוב שאני טיפשה. היו ראיות שאני לא, אבל פסלתי אותן. לא הבנתי שאני קוראת ספרים שרוב האנשים לא מצליחים להבין, חשבתי שכולם ככה, ובאופן דומה, ביטלתי כל הישג שלי כמקרי או רגיל. למדתי בפתוחה, שבע שנים ושתי החלפות מסלול כדי לגמור את התואר. היו סביבי לא מעט אנשים עם הפרעות קשב, והתחלתי לחשוד שאולי זה הסיפור שלי, אבל כל פעם הייתי אומרת לעצמי שכנראה אני מאלה שמחפשים הקלות, מתרצים את הטיפשות שלהם בהפרעה.

בנקודה כלשהי בתואר התחלתי ללמוד במקביל גם עיצוב באינטרנט וראיתי שאני קולטת דברים בשניות, לא משהו שאדם טיפש יכול לעשות. למרות ההרגשה שאני עובדת על עצמי התחלתי לקרוא על הפרעות קשב וכשקראתי שהרבה נערים עם הפרעות קשב נושרים ממערכת החינוך, מדרדרים לסמים ולעבריינות הרגשתי שמתארים את הסיפור שלי. חששתי מאוד ללכת לאבחון, זה יהיה נורא לגלות שאני טיפשה וסתם השליתי את עצמי, אבל בסוף, אחרי עוד קריאה בנושא ושיחות עם חברות החלטתי לעשות את זה.

אולי זה נראה לכם ברור מהסיפור, אבל לי זה ממש לא היה ברור – התגלה שיש לי הפרעת קשב. התחלתי לקחת ריטלין וגיליתי שפתאום אני מצליחה להתחבר עם אנשים, מבינה מתי לדבר, מצליחה לעקוב אחרי חוט השיחה בלי ללכת לאיבוד. את הלימודים כבר סיימתי כך שזה לא שינה, אבל השינוי המהותי מבחינתי הוא רגשי. יש בי הרבה כעס והרבה צער – כעס על ההורים שתחילה נזפו בי שאני לא מתאמצת ובהמשך פשוט הזניחו ונתנו לי ליפול, על המורים שהתייחסו לתלמידים המופרעים אבל לא טרחו לבדוק מה קורה עם הבחורה השקטה בפינה, על היועצת שבחרה לראות אותי כמישהי עם בעיות רגשיות כי קל להתייחס כך לבת להורים גרושים במקום באמת לראות את האדם שמולה. צער על השנים הארוכות בהן חשבתי שאני טיפשה או מוזרה, על הדחייה החברתית, על החוויות הרגילות של בני נוער תמימים שהפסדתי, על הפגיעה הקשה בדימוי העצמי.

גם כיום, כשאני יודעת שיש לי הפרעת קשב וריכוז, עדיין קשה לי להאמין בכך, לפעמים אני מרגישה שאולי אני משלה את עצמי, שאולי בכל זאת אני טיפשה או דפוקה ואולי אני סתם מאשימה אנשים אחרים כדי לא לקחת אחריות. אבל לאט לאט ההכרה שוקעת, לאט לאט אני מתחילה להכיר בערכי, להבין שאני לא דפוקה, שפשוט יש לי בעיה שאף אחד לא חשב לטפל בה והחיים שלי יכלו להיראות אחרת לגמרי. וזה כואב ומערער, וברור לי שעוד ארוכה הדרך עד שאשתחרר משדי העבר, אבל אני במסלול הנכון, וכיום יש לי כוחות, משפחה אוהבת וחברים שאוהבים אותי, כך שברור לי שבסופו של דבר, אגיע לשם.

למידע נוסף או תיאום פגישה התקשרו 1-800-657-657