כשאני מסתכלת אחורה קשה לי להאמין שהמורים היו כל כך אדישים. מקרה אחד שנצרב לי בזיכרון היה הגילוי של המורה לאנגלית. במשך למעלה משנה לא ידעתי לקרוא. אמא שלי, שלרוב האשימה אותי שאני לא מתאמצת מספיק קלטה איכשהו שיש בעיה והצליחה ללמד אותי לקרוא. אהבתי לקרוא והצלחתי להתקדם לבד, אבל למרות זאת מצאתי את עצמי בהקבצה הנמוכה. יום אחד המורה עברה לידי והתעקשה שאנסה לקרוא. היא נדהמה לגלות שאני יודעת, שוק טוטאלי. אז שמחתי שמישהו מגלה אותי, כיום אני תוהה – איך לעזאזל מורה חושבת שילדה לא יודעת לקרוא ולא עושה עם זה שום דבר?
באותה תקופה ההורים שלי התגרשו. זה היה סיפור סוער שהסתיים בכך שאבא שלי עזב את הבית בצורה מאוד לא נעימה ובמשך שנים סירבתי להיות איתו בקשר. אמא שלי שקעה למשהו שהיום אני יודעת להגדיר כדיכאון, אז רק ידעתי שאמא נעלמת. כמובן שהיו לזה הרבה השלכות, בעניין הלימודים המשמעות הייתה שכבר לא היה מי שיעזור לי או יפקח אחרי, בלי עזרה לא הצלחתי להסתדר, וכשלאף אחד לא אכפת ולא טוב לך בבית ספר – למה להמשיך לבוא?
הצלחתי להחזיק מעמד, פחות או יותר, עד כיתה ז', ואז התחלתי להבריז, בהתחלה לשעות ואחרי זה לימים שלמים. מצאתי חבורה של נערים שמסיבות שונות לא הסתדרו עם המערכת החינוכית. הם לא חשבו שאני טיפשה ולא צחקו עלי או התייחסו אלי כמו זבל כמו שהילדים מהכיתה עשו. הם הקשיבו לי ואהבו אותי, אז התחלתי להסתובב יותר ויותר איתם ולהגיע פחות ופחות לבית הספר. על הדרך למדתי גם לעשן, לשתות ועוד כמה דברים שהורים לא רוצים שהילדים שלהם יעשו, ובאמצע כיתה ח' סגרתי את הרומן עם מערכת החינוך. היו עוד כמה ניסיונות כושלים בהמשך, כולל פנימייה לנוער עבריין שהגעתי אליה אחרי שהסתבכתי פעם אחת יותר מדי, אבל אף פעם לא התמדתי ובסופו של דבר עזבתי כל מסגרת.