הפרעת הקשב שלי הייתה קיימת ככל הנראה כל חיי. כבר בגן "עופפתי", וכשהתחלתי את היסודי לא הצלחתי להכין את השיעורים לבד ואמא שלי הייתה צריכה לשבת איתי כדי שאצליח לעשות דברים שאחרים עשו בקלות. אבל הבעיות האמיתיות התחילו בכתה ד', כשעברתי לבית ספר חדש. הכיתות היו גדולות יותר, המורים לא הכירו אותי והכיתה הגיעה רחוק יותר בחומר ממה שהגענו בבית הספר הקודם.
כנראה שמישהו אחר היה מצליח להשלים את הפערים בעזרת מאמץ, אבל אני מעולם לא הצלחתי להתרכז לאורך כל השיעור. בעבר הצלחתי לקלוט פה ושם ולהשלים את הפערים בעזרת אמא שלי, עכשיו הלכתי לאיבוד לגמרי. לא הצלחתי להשלים את הפערים והסתגרתי בתוך עצמי, הפכתי לילדה שקטה ומכונסת שיושבת בסוף הכיתה, בוהה בחלון, שוקעת למחשבות שלי ולציורים על השולחן או על הידיים. המורים לא ידעו איך לאכול אותי וחשבו כנראה שאני טיפשה או מוזרה, אז אחת לכמה חודשים שלחו אותי ליועצת בית הספר, טיפוס צדקני ומעצבן שהזכירה לי יותר מכל ינשוף. היא הבינה די מהר שאני לא טיפשה ולא חומר לכיתה טיפולית, והסיקה כנראה שיש לי בעיות רגשיות, השערה שהתחזקה כנראה כשהורי התגרשו. היא מעולם לא הציעה פתרון, כל שיחה נגמרה בכך שהייתי חוזרת לכיתה, שום דבר לא השתנה, וכעבור מספר חודשים מישהו היה נזכר לשלוח אותי אליה שוב.
ההערכה העצמית שלי התרסקה בשנים האלה. הייתי רואה בעיניים כלות איך החברות המעטות שלי מצליחות להוציא שמיניות או עשיריות, ורועדת מפחד לפני כל מבחן, עוד כישלון, עוד השפלה. הפחד היה גם מלדבר בכיתה – ניסיתי להחביא את קיומי, שהמורים לא יפנו אלי, כי בדרך כלל כשזה קרה לא היה לי מושג על מה הם מדברים והתשובות שניסיתי לתת גרמו לשאר התלמידים לצחוק עלי, אז עדיף כבר להיות כלום. גם כשידעתי את התשובה לא העזתי להצביע, אולי אני טועה, ואם פנו אלי הייתי מגמגמת משהו מהוסס והדעה שאני לא יודעת כלום התחזקה.
גם חברתית היה לי קשה. אנשים אחרים יודעים בטבעיות מתי תורם לדבר, רק אני לא מצליחה להבין, מדברת לא במקום, יותר מדי, או שותקת כשכנראה לא צריך לשתוק ואז השיחה דועכת. הייתי צריכה להשקיע הרבה מאמץ כדי ללמוד את תגובות הצד השני, והצלחתי לתקשר כמו שצריך רק עם אנשים מסוימים שהכרתי היטב, לא היה לי סיכוי עם אנשים חדשים. ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים, והטעויות שלי בשיחות, התשובות המהוססת או השגויות בכיתה והכישלונות במבחנים גרמו להם להתייחס אלי כמו טיפשה, דפוקה, וגם אני התחלתי להאמין בכך.
כל שנה לפני תחילת הלימודים לוותה אצלי בהתרגשות, אהבתי את הריח של חומרי הלימוד החדשים, והקלמר החדש, מלא טושים ועטים עורר אצלי תקוות להתחלה חדשה, הפעם אצליח. אבל הפערים גדלו בכל שנה, איזה סיכוי יש לילדה שלא הצליחה לקלוט חשבון בשנה הקודמת להשלים את הפער בשנה שאחרי, התחלתי רחוק מאחורי כולם והפער הלך והתרחב.